פרשת קרח

רב דוד להונגדים

בספר ומתוק האור של הרב שלמה לוונשטין שליט"א, מובא טעות נוספת של קרח, במסכת חגיגה (יד.) למדנו: "שמונה עשרה קללות קלל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה, 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבה'"?. מהו כוונת הלשון "ולא נתקררה דעתו" של ישעיהו, וכי שנא את ישראל, חלילה

אלא בארו המפרשים, ראה ישעיהו שחורבנות נוראים ואסונות גדולים עומדים לבוא על ישראל, ולא הבין מדוע עד כדי כך עלה עליהם הקצף, הוא מנה את החסרונות והעוונות שיהיו בעם ישראל, שהם סבה לענס, אך עדין לא נחה דעתו בשל חסרונות וחטאים אלו, באה פורענות קשה עד כדי כך ? רק כשהגיע ל"ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", הבין פשר חומר הדין, משום שזה המצב הגרוע ביותר שיכול להיות.

אחת הקללות היא, שלא יהיה שר חמשים. מהו שר חמשים? הגמרא דנה בכך, ומביאה שתי דעות. (א). אל תקרי שר חמשים אלא שר חמשין, זה שיודע לישא וליתן בחמישה חומשי תורה. לא יהיה שר שידע חמישה חומשי תורה. (ב). שר חמשים כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. אדם שלא הגיע עדין, לגיל חמשים שנה, אינו יכול להיות מנהיג על הציבור, משום שצעיר הוא מדי, ואינו מישב בדעתו די הצורך.

הגמרא מביאה את שתי הדעות, ואינה פוסקת איזו מהן נכונה, במקרה כזה, פוסקים כשתי הדעות. קרח רצה להיות שר ומנהיג, אך עדין לא הגיע לגיל חמשים שנה. ומנין לנו? קרח מנושאי הארון היה, שנשא את ארון ה', והרי נאמר שבגיל חמשים מפסיק הלוי לשאת את הארון. ואם היה פחות מבן חמשים, איך בקש להיות מנהיג? הוא סבר, שדי בשיטה הראשונה-ששר צריך לדעת חמשה חומשי תורה, ומנין הסיק מסקנה בלתי נכונה זו? מהעובדה ששמואל שיצא ממנו, הנהיג את הצבור לפני גיל חמשים, שמואל הנביא נפטר בגיל חמשים ושתים, והוא שפט את ישראל לפחות אחת עשרה שנים, כלומר מגיל ארבעים ואחת. מכאן הסיק קרח כאלו די בשיטה הראשונה ששר יכול להיות שר, אם יודע הוא חמשה חמשה תורה, ואינו צריך להיות בן חמשים שנה לפחות.

והרי אם נתבונן קרח יכול להיות אדם הכי מאושר בעולם, כי יש לו שני דודים מלך שהוא משה רבינו, וכהן גדול אהרון הכהן, והוא היה מנושאי ארון הברית. וזוכה לראות שמואל הנביא שיצא ממנו שהוא שקול כנגד משה ואהרון.

ולכן שאלו רבותינו וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט...אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום...טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה (רש"י טז:ז).

הרלב"ג כתב (שמואל א פרק ב:יח). והנה היה שמואל משרת את ה' והנה מקטנותו היה חגור אפוד בד לשמו שהוא נבדל לעבודת הש"י כמו הענין בכהני נוב עיר הכהנים שהיו שם שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד. וכתוב במעם לועז שהיה הבדל בין בני עלי ושמואל: בעוד שבני עלי בזו את הכהונה היה שמואל "חגור אפוד בד". וזה היה מלבוש פשתן עשוי כאפוד של הכהן הגדול בתבנית אחרת, והיו לובשים אותו כל הכהנים, כמו שנאמר בנוב "שמונים וחמשה איש נשא אפוד" (פרק כב). וכן מצינו בדוד שהיה חגור אפוד בד, והנה אומר הכתוב ששמואל לא נהג כבני עלי, אלא היה נוהג כמו כהן בשרותיו ומלבושיו.

כדי להבין הדבר עלינו להתבונן גדלותו של שמואל הנביא, בגיל שנתיים חנה לקחה את שמואל לעלי הכהן, והיה לו חוכמה עצומה וכמו שכתוב בברכות (לא:) . אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את - וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי.

והקשו מכאן באחרונים על הרמב"ם הכותב (בפ"ה דכלי המקדש הלכה יב) דאסור לכהן ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, לפי שבאחד מבגדי הכהונה, באבנט, היה שעטנז, ורק בשעת עבודה הותר ללבוש שעטנז.

נמצא לפי זה, כי הוראת שמואל ששחיטה כשרה בזר מטרתה היתה להפריש את הכהנים מאיסור שעטנז, שמכיון ששחיטה כשרה בזר הרי ששחיטה אינה נחשבת לעבודה ואסור לכהנים ללבוש בגדי כהונה בשעה שהם שוחטים, ואילו לפי הבנת עלי ששחיטה נחשבת לעבודה, הרי שהכהנים מחוייבים ללבוש בגדי כהונה בשעת שחיטה, ונמצא כי מטרת שמואל היתה להפריש מאיסור, ובודאי כשהמטרה היא להפריש מאיסור, מותר לאדם להורות הלכה אף בפני רבו

וביאר הצל"ח שעלי ידע ששחיטה כשרה בזר, אלא הוא סובר לכתחילה עדיף שכהן ישחוט, ואילו שמואל ראה שהשחיטה מתעכבת בהעדר כהן, לכן הורה לשחוט בזר, ומה ששאלו עלי מנין הוא יודע את ההלכה, הוא כדי לבדוק אם הוא מבין בהלכה, והרי הוא בכלל "מורה הוראה בפני רבו.

ולדעת התוספות' (ד"ה מורה) אע"פ ששמואל עדיין לא למד אצלו, מכל מקום כיון שעלי היה גדול הדור, יש לו דין "רבו", וגם נחשב כרבו, משום שבא ללמוד לפניו. המהרש"א כתב אע"פ ששמואל היה קטן בן שנתיים, ואינו בר עונשין, אמר עלי שחייב מיתה בידי שמים. והרי קשה כי אין מיתה בידי שמים פחות מגיל כ', ולכן תירץ הצל"ח קטן שהוא חכם במיוחד, נענש לפי חכמתו, וכתב ספר פאר ישראל (ח"א ע' תי) שמצינו בתפילת חנה (שמואל א' א, יא): "ונתת לאמתך זרע אנשים". ופירשו חז"ל כאן: "לא חכם ולא טיפש". לכאורה, איזו אמא מבקשת על בנה שלא יהיה חכם? אלא בהיותה ממשפחת קרח, זכרה חנה היטב, שפיקחותו היתה בעוכריו. ועיין במהרש"ם שכתב שעלי טען ששמואל חייב מיתה לפי חוכמתו, אך חנה טענה "אל הנער הזה התפללתי" שהתפללה שלא יהא חכם במיוחד וא"כ דינו ככל קטן ואינו מתחייב מיתה, וחז"ל אמרו שעלי חושש שמא יצא שמואל כקרח שבו, ולפי מהרש"ם נראה לי שחנה טענה שבנה לא תצא כסבו, כי התפללה שלא יהא חכם במיוחד הכוונה לא כסבו קרח.

וכתב האריז"ל (בשער הגלגולים לב', לו', לט') שיש כמה נצוצות מקין והבל, להבל יש 37 נצוצות, ולקין יש 308 נצוצות כמספר קרח, ולכן כתב רבינו האריז"ל שקרח היה גלגול נשמה של קין, ומשה רבינו היה גלגול של הבל, ויש נצוץ טוב ורע בקין, קרח קיבל חלק מהרע ושמואל קיבל החלק הטוב בקין ומשה רבינו יכול לתקן את הקלקול של קין ולכן משה עולה 345 שהוא כמספר הבל (37) וקרח (308).

וכתב "דגל מחנה אפרים" בפר' פינחס; שראשי הדור הם לפי הדור ולפי שורש נשמותיהן כן שולח ה' ברוך הוא היודע שורש נשמות של כל ישראל תמיד בכל דור ודור ראש ומנהיג להם כפי אותו הדור וכפי מה שצריך אותו הדור בכדי שיוכל הראש הצדיק להעלות כל בני דורו לשורשן ולקרבן לפני ה' ולכך אי אפשר שיתמנה ראש על הדור על ידי אדם כי אם על ידי ה' ברוך הוא שהוא מקור המקורות ונשמה לכל הנשמות ויודע שורש נשמות של כל דור ודור כן הוא שולח ראש ומנהיג להם לפי מה שצריכין:

וידוע רק אדם אחד שהקב"ה הראה לו כל דור ומנהיגו ביחד עם כל חידושי תורה של כל דור ודור, "והוא ראה שבניו של קרח יחזרו בתשובה (רש"י טז:ז), והוא ראה את רבי אליעזר, רבי עקיבא וכל גדולי הדור, ועוד הוא היה היחיד שהקב"ה גילה סוד של פרה אדומה, "וממשיך עליו נ' שערי קדושה ותורה" (בת עין פר' תצוה), וכל זה כדי ללמד אותנו שמרע"ה הוא המנהיג של עם ישראל בכל דור ודור (עיין עוד מה שכתוב בבראשית רבתי פר' בראשית), נראה לפי זה שהקב"ה הראה לקרח את שמואל, כדי לרמוז לו שמשה הוא מנהיג לכל ישראל ועליו לשאול את משה רבינו מה טבעו של שמואל על ידי כך, משה רבינו יכול לגלות לו על שורש נשמתו של קרח ושל שמואל הנביא וימנע לחלוק על משה רבינו, ואז יהיה לו אפשרות לתקן את שורש הרע של קין שנדבק בנשמתו, אבל כיון שהוא לא שאל את משה רבינו עינו הטעתו והיה לו נפילה וירידה על ידי שראה שמואל שיצא ממנו, ונראה לי שזהו מה שאמרו חז"ל קרח לקח מקח רע לעצמו.

ולכן מובן לפי זה מאמר רבותינו, "מה ראה קרח לחלוק עם משה, פרה אדומה ראה", ונראה לי בס"ד שהקב"ה הראה לקרח פרה אדומה כדי לרמוז לו שהוא רשע ועליו לחזור בתשובה, ולא לחלוק על משה, וכמו שכתוב בתהלים (קיט:קנה-קנו) "רחוק מרשעים ישועה, כי חוקיך לא דרשו", וחז"ל אמרו חוק היא פרה אדומה שאין בו טעם, אפילו הכי, מצינו במדרש שהקב"ה מגלה טעם פרה אדומה רק למשה רבינו (במד"ר במדבר יט,ו) ואם כן כשקרח ראה פרה אדומה היה עליו לדרוש מידית את משה רבינו, כדי לתקן את שורש נשמתו.

ועוד מצינו במתן תורה שבטל מוות מן העולם, אבל אחרי שהם עשו חטא העגל ואמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמותלב:ח), בָּא מוֹת עֲלֵיהֶם (שמות רבה ל"ב), וחז"ל אמרו קרח סבר שאין עוון חטא העגל כי כבר נתכפר על ידי פרה אדומה, תבא האם ותקנח את צואה בניה (תנחומה חקת ח),אם כן לפי קרח נתבטל מוות מן העולם,ולכן כדי להוכיח שהוא טעה, ה' הראה לו פרה אדומה, כי היה לו ללמוד מהמרגלים שיש עדיין מיתה בעולם, ועוד כתוב אין פורענות בא על ישראל שאין בה קצת מפורענות עון העגל (רש"י שמות לב:לד) ורבי יודן בשם רבי יסא אומר; אין כל דור ודור שאין אונקי אחת מחטיו של עגל (ירושלמי תענית ד:ה). ולכן כשהקב"ה הראה לקרח פרה אדומה, היה לו להבין שסוד פרה אדומה נמצא רק אצל משה רבינו, אם כן היה לו להכנע לפני משה רבינו אבל הוא לא למד אלא חלק ואמר כל העדה קדושים כי כבר נתכפר עוון חטא העגל על ידי פרה אדומה, וזהו טעות גדולה שלא שמע לגדול הדור.

פרשת קרח

הרב מנחם

נאמר בפרשה וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יי אֶל כָּל הָעֵדָה. וזה דבר פלא איך יתכן שקרח הצליח להקהיל את כל עדת בני ישראל על משה ואהרון וצא וחשוב מה היה מעמדו של משה באותו זמן וכמה נסים נעשו על ידו.

א - שאותו דור היו דור דעה שראו את כל נפלאות ה' במצרים ואת עשרת המכות שנעשו ע"י משה. ב - הם ראו את קריעת ים סוף ואת כל הנסים שנעשו להם בים ע"י משה. ג – הם ראו את מעמד הר סיני שמשה עלה להר ונתן להם את התורה מפיו של הקב"ה ממש. ד – וכן הם ראו את נס ירידת המן שהיה יורד להם בכל יום ויום בזכות משה. ה – וכן הם ראו את באר מרים שהיתה הולכת איתם לכל מקום והיו שותים ממנה. ו – וכן הם ראו את ענני הכבוד שהיו מקיפים אותם מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שהיה הולך לפניהם ומישר להם את הדרך במקום שהיו הרים ובקעות והורג נחשים ועקרבים.

ועוד כהנה וכהנה נסים גלויים שנעשו ע"י משה במדבר על כל צעד ושעל. ומעל הכל הרי היו לומדים תורה מפיו של משה רבנו בכל יום ויום שהרי לא היו צריכים לעסוק בשום דבר וענין שלא היה חסר להם מכל טוב ואם כן היו מכירים בגדולתו של משה.

ואם כן לפי זה מתחזקת השאלה כיצד יתכן שאותם צדיקים שידעו שהתורה אמת והתורה נתונה מן השמים ונבואת משה רבנו אמת וכל דבריו הם אך ורק על פי הקב"ה ובכל זאת נקהלו נגד משה.

ובכדי לבאר את הענין צריך לדעת שהקב"ה נתן בחירה לכל אדם ואדם כמו שנאמר "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים"ואולם מצד שני רצא הקב"ה לתת לעם ישראל את התורה והתורה היא חוכמתו של הבורא.

ואשר על כן נוצרה כביכול בעיה שהרי כל מי שילמד תורה יאיר שיכלו בחוכמת הבורא ואם כן לא תהיה לו בחירה ומוכרח שהוא יאמין בה' ובתורתו .

ובכדי שיהיה איזון גזר הקב"ה שיהיה כח בעולם שיכול לגרום לאדם להתעלם כביכול מכל התפעלות של קדושה ולהתהלך בדרך שהיא כנגד רצון הבורא.

וקרח שפיקח היה ידע מהוא אותו כח והשתמש בו לרעה בכדי לכבות את אותו אור אלוקי שהיה מאיר את שיכלם של בני ישראל ולגרום להם למרוד בה' ובמשה עבדו.

ואותו כח זוהי הליצנות כמו שאמרו חז"ל לצנה אחת דוחה אלף תוכחות.

ואמר רבי יוחנן אנכי - נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית. כלומר שהקב"ה נתן לעם ישראל את נפשו במתן תורה ויש לנו כח עצום להאיר את שיכלנו באור התורה ועל ידי זה לידע מה אמת ומה שקר.

ואולם כל מי ששומע את כל דברי הליצנות בתקשורת [ תשקורת ] אע"פ שיראה נסים גלויים ולמד את כל חוכמת התורה אותה ליצנות מחשיכה את שיכלו ואין תרופה למכתו. אבל הנמנע מלשמוע את דבריהם של אותם הרחוקים מתורה מציל את נפשו ונפש בני ביתו .

הלכה

הרב אילן גבי

מה הדין לכסות פרחים בשבת בשעת ירידת גשמים חזקים או רוחות וכן כשיש שרב גדול וחושש שהפרחים ינזקו האם מותר לכסותם בברזנט או ניילון.

הנה מבואר בירושלמי (שבת מח.) ''העושה בתים וכל דבר שהיה מבחיל את הפירות (פירוש, להשביחו ולגדלו) חייב משום זורע'' ופירש קרבן העדה ''עושין לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה ומן הצינה'', וכן פירש הפני משה. והוא דין עשיית חממות המצוי בימינו. ודין זה של הירושלמי פסקו רבים מהראשונים, הר' חננאל (שבת עג:) ראבי''ה (סי' רכג) הרוקח (סי' נז) האו''ז (סי' נד) והמאירי(שבת עג:). וכן פסקו האג''ט (מלאכת זורע ס''ז) ושביה''ש (שם ס''י). וכ''פ בשו''ת שבט הלוי (ח''ד סימן לו), ובשמירת שבת כהלכתה (פכ''ו ס''ט). ואין לזה שום ענין למה שכתוב בשו''ע בסימן שי ס''ו שמותר לכסות כל דבר שאסור לטלטלו, וכן מה שכתב בשו''ע בסימן שכא סי''א שמותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש, וכן בסימן שכב ס''א שמותר לכסות ביצה שנולדה בשבת כדי שלא תשבר, וכן בסימן שלח ס''ז שמי שיש לו פירות בראש הגג ורואה שיורד גשם שמותר לכסותם, שבכל אלו המקרים אין שייכות למלאכת זורע כיון שהם תלושים, ומשום הפסד התירו לטרוח בשבת אף שעושה זאת לצורך מוצ''ש ואין כאן מכין מקודש לחול, אבל דבר שיש לו יניקה מהקרקע מבואר מהירושלמי ששייך בו מלאכת זורע ואפילו שלא נוגע כלל בעץ ואף שהוא רק סילוק נזק ולא פועל שום דבר בעץ אלא משאיר את המצב כמו שהוא ואינו כאדם המשקה ומזבל שדהו בשבת שבזה מצמיח ממש את העץ משא''כ בכיסוי העץ שלא מוסיף לו כלום בכל זאת הוא מלאכה גמורה, ומשמע גם שהוא איסור תורה וחייב עליה חטאת שכן הוא דרך המלאכה. ולכן אסור לכסות פרחים ועצים בשבת כדי להצילם מנזקי מזג האויר, שאם הכיסוי עף מחמת הרוח ורוצה להחזירו בשבת וכן אדם שיש לו עץ אתרוגים שכידוע רגישים מאוד למזג האויר ופעמים שיש קור גדול בשבת או חום כבד וחושש שלא יתייבשו האתרוגים דבר זה אסור בהחלט ויש בו משום מלאכה גמורה מהתורה. ובכלל זה אסור לפתוח תריסים מול עציצים כדי ליתן להם אור שיגדלו יותר. (ורק פתיחת דלת או חלון שלא מכוין להשביח את העציצים מותר וכמ''ש בשש''כ הנ''ל וביחוו''ד ח''ה סי' כט). ומכאן יש ללמוד שמה שרגילים לקחת מעטפה ולכסות את הפירות ומצוי בעיקר ברימונים ואתרוגים, שיש בזה איסור גמור .

ולכסות ע''י גוי ג''כ אסור שלא התירו אמירה לגוי במקום הפסד אלא רק באיסור דרבנן וכמ''ש בשו''ע (סימן שז ס''ה וסימן שלא ס''ו), ובמקום צורך הרבה יש להתיר ע''י שיאמר לגוי שגוי אחר יכסה וכמו שפסקו המשנה ברורה (סימן שז ס''ק כד) ומרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זיע''א (חזו''ע שבת ח''ג עמ' תנד). ואם לא מוצא שני גוים אלא רק גוי אחד יש מקום להקל במקום הפסד גדול שיאמר לגוי אחד שיכסה ע''פ מ''ש בשו''ת הר צבי (סימן ריא) שדין הירושלמי הנ''ל הוא איסור דרבנן ולא דאורייתא אע''פ שכתוב בלשון ''חייב''. וכן מבואר בשו''ת חלקת יואב (סי' י), ואף שאי''ז משמעות הירושלמי ושאר הראשונים מ''מ המיקל יש לו ע''מ שיסמוך [ולענ''ד נראה שיש להעיר ע''ז כיון שכל יסודו של ההר צבי הוא מהנמוק''י (מו''ק יד: ד''ה אין מדיירין) ע''ש, ועיין חיי''א כלל י ס''ג בנש''א אות א שהביא דברי הנמוק''י הנ''ל וכתב שכל דבריו נאמרו רק לענין שביעית שאיסור החרישה הוא דרבנן וכן שהוא תולדה אבל לענין שבת ודאי הוא חיוב גמור וא''כ אין ראיה מהנמוק''י, ואולם עיין בשביה''ש דף יג שהביא דבריהם וכתב שדברי החיי''א צ''ע ועוד העיר עליו במלא' חורש ס''ד הערה ח ע''ש. ומ''ש החלקת יואב ג''כ יש לדחות דבריו ואין כאן מקומו ובמקום אחר כתבתי לדחותו, ולכן כיון שסתמות כל הראשונים שהוא דאו' נראה שאין לסמוך על דבריהם ואולם בכ''ז כתבתי שהמיקל יש לו ע''מ לסמוך כיון שלדבריהם הוא שבוד''ש וקיי''ל בסימן שיד ס''ז שכל שהוא מחלוקת הפוסקים יש להקל בגוי לכן כתבתי שהמיקל יש לו ע''מ לסמוך ואכמ''ל]. וכל זה כאשר כבר נמצא הקור או החום או הגשם אבל קודם שיבוא הנזק וכגון אם בליל שבת שמע שמחר יהיה שרב ורוצה לכסות בלילה בזה יש יותר להקל עפמ''ש בשו''ת הר צבי (סי' קלג) שהוא גרמא אך בשש''כ (הנ''ל הערה ל) כתב לאסור גם בזה. וע''י גוי ודאי יש להקל.