פרשת נשא

הרב דוד להונגדים רב קהילת "בני מנשה" שדרות”

נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם (במדבר ד:כב):

כתוב בספר מעינה של תורה, מה טיבו של הביטוי “גם הם” כאן? וכי למה זה יעלה על הדעת שלא לשאת אותם? וכן למה להלן, אצל בני מררי, לא נאמרה כלל לשון נשיאת ראש כי אם רק בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם (פסוק כט).

ברם שלושת בני לוי מרמזים על שלוש תקופות של עם ישראל. “קהת” מרמז על התקופה שבה היו ישראל מקובצים יחד בארצם (קהת מלשון ולו יקהת עמים), היו עומדים ברום המעלה (ובני קהת עם-רם..) היו מעירים את העולם (יצהר מלשון צוהר) והיו עזים וחזקים בקדושתם ובהתחברותם להשם יתברך (חברון ועוזיאל). לתקופת כזאת יאה ביותר לשון נשיאת ראש.

“גרשון” מרמז על התקופה שבה גלו ישראל מארצם (“גרשון” מלשון גרוש), לפיכך אמר הכתוב, שאף על פי שגלו מארצם בכל זאת עדיין המה גם רמים ונשואי ראש, נשא את ראש...גם הם-לפי שהם מבטלים את עצמם מפני חכמיהם ולומדים תורה מפיהם והרי זה נחשב כאילו היו מקריבים קרבנות, כפי שאמרו חכמינו: בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה-אלה תלמידי חכמים שבבבל שעוסקים בתורה כאילו הקריבו כל הקרבנות, (ובני גרשון לבני ושמעי-שנתלבנו ונתכפרו חטאיהם על שום ששמעו בקול חכמיהם).

ואילו “מררי” מרמז על התקופות הנוראות והמרות (מררי לשון וימררו את חייהם), שבהן ישראל נרמסים ונשפלים עד עפר, (בני מררי מחלי ומושי-שהם סובלים כל מיני חליים ויסורים והם מנותקים מן הכל, ואף על פי כן הן מוסרין את נפשם בעד השם יתברך ותורתו)- הרי אין טעם לומר: “נשא את ראשם לבית אבותם” שכן אינם בבחינת טפל לאבותם, אלא עולים בהרבה על גביהם, כפי שאמרו חכמינו: דורו של שמד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם...(תורת משה)

ולעיל נאמר נשא את ראש בני קהת (במדבר ד-ב) בני קהת היינו: בני תורה המופלגים, נושאי הארון, אשר על ידי כך הם עצמם נישאים-”הארון נושא את נושאיו”. ואילו כאן הכתוב מדבר בבני גרשון, הבנים המגורשים, שמצד עצמם כבר אינם בעלי מדרגה, ובכל זאת הם נשיאים, משום “גם הם”-שהם מבטלים את עצמם מפני תלמידי החכמים, עושים עצמם טפל להם ותומכים בתורה ולומדיה-הוא הוא האמצעי לנשיאת ראשם...(הרר”ב זצ”ל מפשיסחה)

והכלי יקר בפר’ נשא כתב, היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור. ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (במדבר רבה ו א) לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת על כן מנאו תחילה לכבוד הארון, היא גופא קשיא למה לא מסר משא הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה:

והקרוב אלי לומר בזה שרצה הקדוש ברוך הוא להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרוא לקדוש ה’ מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה’ אשר אתו. ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון על כן מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק יקרה היא מפנינים (משלי ג טו) כדאיתא ברבתי ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי אלא הכל שוין בה, לכך נאמר יקרה היא מפנינים, היינו מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים כי לכתר כהונה אין זוכה כי אם מי שהוא מזרע אהרן אבל כתר תורה הפקר לכל והכל זוכין אליו, ויקרה היא מפנינים, מכתר מלכות שיש לו זהב ורב פנינים ואין זוכה בו כי אם מי שהוא מזרע דוד אבל לכתר תורה הכל זוכין. ומטעם זה דרש ברבתי יקרה היא מפנינים מן הבכורה כמה דאת אמר וזאת לפנים בישראל (רות ד ז) כי אל הבכורה אין זוכה כי אם מי שנולד ראשונה אבל לתורה הכל זוכין. דבר אחר לכן לא ניתן משא הארון אל הבכור שלא תזוח דעתו עליו ביותר. ויש אומרים הטעם לפי שמן קהת יצאו משה ואהרן מקבלי התורה:

ועוד מובא בגמרא יומא (עב:) אמר רבי יוחנן: שלשה זירים בכלי המקדש הן, שהם סימנים לשלשה כתרים: של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן, זר של מזבח, שהוא סימן לכתר תורה - זכה אהרן ונטלו. זר של שלחן, שהוא סימן לכתר מלכות - זכה דוד ונטלו. זר של ארון, שהוא סימן לכתר תורה - עדיין מונח הוא! כל הרוצה ליקח - יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא? תלמוד לומר [משלי ח]: אמרה תורה “בי, מכוחה של תורה, מלימוד משפטיה - מלכים ימלכו!”. וגדול מי שבכוחו להמליך מהמלך עצמו.

ומצינו בבבא בתרא (כה:) אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום; ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד.

ויש לשאול מדוע ללמוד חשיבות התורה מארון הקדש הרי יש אפשרות ללמוד ממנורת זהב, ונראה נכון לומר שאי אפשר ללמוד ממנורה כי במנורה מחויב לשים שמן זית זך טהור, הכוונה ממנורה לומדים רק על לימוד התורה בלי פסולת, וכן מצאתי בספר העמק דבר פר’ שמות (כה) שפירש אלא מנורת היא מחוברת ונסמכת לטהור, וכמו שהיה כתוב מנורת טהור זהב טהור, והיינו דכתיב כ”פ מנורה הטהורה, ולא משום שהיתה של זהב טהור כפרש”י להלן ל”א ח’, אלא משום שתכונתה בעצם טהורה. והכונה שאינה מאירה כראוי אלא כשהדור טהור במעשיו, ומש”ה בבית שני אחר שנתקלקל הדור כבה המנורה. וגם לפי אשר יבואר ראש פרשת תצוה תכלית המנורה הוא להאיר כח הפלפול וחדושי תורה שיבא על דרך האמת, ומאז שהדור לא רוחץ ונכבה המנורה נעשה תורה לשתי תורות כידוע:

ולפי זה מובן מדוע בשאר הדברים כגון ארון, שולחן ומזבח יש בהם עצי שיטים מצופה בזהב בפנים ובחוץ אבל במנורה אין עצי שיטים, וכאן צריך לומר שזהב היא דבר שקיים לעולם אבל עצי שיטים היא רמז לדבר שיש בה זמן ואינו מתקיים לעולם, ולכן מנורה מרמז על לימוד תורה בלי שום פסולת ועל זה צריך כל הדור להיות טהורים במעשיהם וזה קשה לקיים עד ביאת המשיח כי מצינו בדור חזקיהו המלך שאף על פי שכל הדור היו בקיאים ועוסקים בתורה והגמרא מעידה שהמלך חזקיהו היה ראוי להיות המשיח, ולכן בקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה משיח, שהוא היה המלך אשר עמד בפרץ והרים דגל התורה מאד, כמו שאמרו רבותינו ז”ל שנעץ חרב בבית המדרש כו’, ולכן כתיב בו למרבה המשרה כו’ (ישעיה ט, ו) במ’ סתומה. וגמר סתימתו יהיה לימות המשיח, שאז ובער רוח הטומאה מן הארץ, כי יתגלה התורה בכללה כמו שנאמר (שם נד, יג) וכל בניך למודי ה’, ואז, ורב שלום בניך (שם), כי אין שטן ואין פגע רע, ועל זה נאמר ולשלום אין קץ (שם ט,ו) אפילו הכי דורו של חזקיהו אינם ראוים כל שכן בדורינו, ולכן צריך ללמוד מארון שאפילו אם כל הדור אינם בקיאים ועוסקים בתורה יש אפשרות לכל דור ודור לזכות בתורה על ידי נושאי תורה כמו שכתוב לעיל בספר תורת משה לגבי משפחת גרשון.

ועוד שמעתי מהרה”ג הרב חננאל גמליאל שליט”א ששמע מפיו אביו הרה”ג הרב אריה גמליאל זצ”ל בעל המחבר ספר “מעשה ארג” כשמשה רבינו עליו השלום עלה למרום הקב”ה הראה לו כל דור ומנהיגו וראה את רבי אליעזר וביקש משה רבינו להקב”ה שרבי אליעזר יצא מחלציו, ומדוע כי משה רבינו ראה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים, שיש ללמוד מעלת לימוד התורה במחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים בתנור עכנאי כמו שכתוב בתלמוד בבלי מסכת בבא מציעא (נט א-ב) שרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין כדי להוכיח אמר רבי אליעזר, אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת. - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

ויש לשאול מה ענין שיש במחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים שעד כדי כך משה ביקש שרבי אליעזר יצא מחלציו, אמר הרב שיש עומק במחלוקת ביניהם, כי התנור מרמז על אוכל גשמי שיצא מהתנור, ורבי אליעזר סובר כיון שתנור עכנאי היא תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא הדבר דומה לכלי חרס ששבירתם תקנתם, ולכן רבי אליעזר מטהר אבל לדעת חכמים אינו דומה לכלי שבור ולכן חכמים מטמאין. וכך היה מחלוקתם רבי אליעזר סובר שיש מצב שאם אדם שבר תאוות הגשמיות ולומד תורה אין לו צורך לאוכל גשמי ולכן הוא אמר התנור טהור אבל לדעת חכמים כל עוד שיש לנו גוף אין אדם יכול לשבור הגשמיות לגמרי ולכן אדם חייב לאכול וגם ללמוד תורה ולכן אמרו חכמים התנור טמא.

ומי מעיד על דברי רבי אליעזר הרי הוא משה רבינו עליו השלום שחי בלי אוכל ומים מ’ יום ומ’ לילה והיה לומד תורה מפי הקב”ה, ולכן משה רבינו אמר אכן רבי אליעזר צודק שאדם יכול לחיות בלי אוכל אם הוא עוסק בתורה וזהו הסיבה שמשה ביקש שרבי אליעזר יצא מחלציו.

אבל דברי רבי אליעזר הוא דבר קשה לכל העם כי אין רוב העם יכול לעמוד בזה חוץ מהיחידים שיש לו מעלה גדולה כמוהו, ולכן נראה לי כאן גם בפרשה לומדים מארון הקודש על חשיבות לימוד התורה ולא מהמנורה, כי המנורה מרמזת על לימוד התורה בלי שום פסולת ועוד צריך כל העם לעסוק בדברי תורה בטהרה ובקדושה וכמו שכתב העמק דבר לעיל, אבל רוב העם אינן יכולים לעמוד בגדר זה ולכן לומדים מארון הברית שאפילו אם כל העם אינם יכולים לעסוק בתורה שיש אפשרות לזכות כל העם על ידי נושאי ארון (תורה). ויש עוד טעם נוסף ללמוד מארון הברית כי בארון הברית מונח שם שברי הלוחות ושני לוחות הברית (בבא בתרא יד:) הארון היה מונח מעל האבן בקדש הקודשים ולפניו צנצנת המן ומטה אהרון (משנה תורה הלכות בית הבחירה ד.א) ויש גם את ספר התורה שנאמר “לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה’ אלהיכם והיה שם בך לעד” (דברים לא:כו). כל אלו מרמזים על כל סוגי עם ישראל.

(א). הארון: הארון עצמו מרמז לכתר תורה והבדים מרמז על נושאי התורה (תומכי תורה).

(ב). שברי הלוחות ושני לוחות הברית: מרמזים על לומדי תורה כראוי (שני לוחות הברית) וגם אלה שנפלו בנסיונות וכדומה...(שברי לוחות).

(ג). צנצנת המן: מרמז שעל ידי לימוד התורה אדם מקבל פרנסתו, מכאן רואים שאדם שלומד תורה הרי הוא כמלך כי כתר מלכות מרמז על מלכות שבו זכה דוד וזרעו שנרמז על ידי השולחן כי השפע ירד בזכות המלך, אבל אדם שלומד תורה הרי יש לו פרנסה שנרמז על ידי צנצנת של המן.

(ד). מטה אהרון: מרמז על כהונה, כי תלמידי חכמים הם כשבט לוי לפי שכתב הרמב”ם (סוף הלכות שמיטה ויובל), ועוד הגמרא בנדרים אומרת שתלמיד חכם דינו ככהן “ובני דוד היו כהנים” שהוקש ת”ח לכהן (נדרים סב. עיין ברד”ק שמואל ב פרק ח:יח) ועוד כתוב אתם תהיו ממלכת כהנים (שמות יט:ו).

לסיכום: לפי כל האמור לעיל לומדים חשיבות לימוד התורה מארון הברית בפרשתינו וכמו שכתב תורת משה לעיל “נשא אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם (במדבר ד:כב): ולא ממנורה, כי בארון הברית יש את כל המעלות לכן אמרו חז”ל מכל הכתרים “כתר תורה על גביהן” (שמו”ר לד:ב) אבל עם כל זה אדם צריך ללמוד ולדעת ממדות ארון הברית שהוא אינו שלם אלא חצי. מרינו ורבינו הרב מנחם גמליאל שליט”א פר

פרשת נשא היא המשך למנין של בני ישראל שהתחיל למנות משה בפרשת במדבר.

ומנין הלוים מסתיים בסוף פרק ד’ .

אולם בפרק ה’ מצוה הקב”ה על משה לשלוח מהמחנה את הזבים והמצורעים וצריך להבין מפני מה נסמכה פרשת שילוח זבים ומצורעים לפרשת של מנין בני ישראל .

ובפרק ה’ פסוק ה’ מצוה הקב”ה את משה על משפטו של הגוזל ונשבע על שקר שחייב קרן חומש ואשם, וגם כאן צריך להבין מפני מה נסמכה פרשת זו לפרשת שילוח זבים ומצורעים.

ובפרק ה’ פסוק יא’ מצוה הקב”ה את משה על משפטה של אשה סוטה וגם כאן צריך להבין מפני מה נסמכה פרשת זו לפרשת הגוזל ונשבע על שקר.

ובפרק ו’ מצוה הקב”ה את משה על משפטו של הנזיר וידוע מה שאמרו על כך חכמינו זיכרונם לברכה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכשם שישנה סיבה לזה שנסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה על כורחך שיש סיבה גם לסמיכותם של הפרשיות שקדמו להם.

ושמעתי מפי מורנו ורבינו ראש הישיבה הרה”ג הרב גמליאל זלה”ה דרך נפלאה לבאר את סיבת סמיכות הפרשיות הללו.

בתחילה צריך שתדע שהקב”ה מנה את כל בני ישראל בשביל לרומם אותם ולהחשיבם כמו שמבואר בזוהר בתחילת פר’ במדבר.

ואם כן לאחר שסיים משה למנות את בני ישראל יש חשש שיגבה ליבם.

ולכן בא הקב”ה ללמדם שאדם שמתגאה יכול להיכשל בעבירה,

ולפי זה יובן מפני מה נסמכו הפרשיות .

בתחילה נכתבה פרשת זבים ומצורעים שמדברת על אדם שמתגאה על חברו ומדבר עליו לשון הרע, ומשום כך נענש ונעשה מצורע. ואולם אותו שדיבר לשון הרע עדין לא העיז פנים לחטוא בפרהסיא שידעו עליו הבריות.

ואחר כך נכתבה פרשת הגוזל וכופר בגזל שמדברת על אדם שגזל מחבירו וחבירו יודע שהוא גזל ממנו אם כן זה העיז פניו יותר מקודמו לחטוא חטא שחברו יודע עליו ואומנם עדין לא העיז פניו לחטוא בפני כל הבריות.

ואח”כ נכתבה פרשת סוטה שמדברת באשה שהפקירה עצמה לדבר עבירה וזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרוא לאדם שמתגאה כנגד הקב”ה.

וברוך אלוהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת, שממנה נלמד להישמר מכל רע, ונזכה שיגבה ליבנו בדרכי ה’ ולא בדברים בטלים.

הרב אביחי פחימה - ראש כולל “חמודות דניאל”

שבת שלום לכל הקוראים  היקרים,

אתם זוכרים את השיחה של שבוע שעבר שבו עסקנו במעלה הנפלאה של עניית הקדיש ובעיקר במעלה של 'יהא שמיה רבא'. השבת נציין כמה מעשיות המדברות אודות הנושא הנפלא הזה ונחזק אצל כולנו את העוצמה האדירה הטמונה בתוך הקדיש, אשר בכוחה להציל את הנפטר מדינה של גיהנם ואף להעלותו במדרגות בגן עדן. כמובן אין האדם צריך לסמוך על זה שבניו וקרוביו יעשו לעילוי נשמתו, אלא החובה מוטלת על האדם בעצמו להשתדל בכל כוחו לעשות מצוות וללמוד תורה בכדי לסגל לעצמו חלק נכבד בחיי העולם הבא. אך מכל מקום כבר לימדונו רבותינו שאין יאוש בעולם כלל ואף אדם שלא כל כך טרח בערב שבת, ה' יתברך ברוב רחמנותו ואהבתו לבניו, העניק להם את ההזדמנות הנוספת שהבנים יזכו את הוריהם בתיקון ע"י המצוות והתורה ואמירת הקדיש לאחר פטירתם לחיי העולם הבא. ונציין כאן כמה מעשיות להמחשת העניין:  

הנפטר 'ארגן' מניין לקדיש

סיפר הרה"ג מרדכי גיפטר שליט"א: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגורי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור עוד שמונה מחבריו שהוזמנו גם כן לחתונה. ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה. אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.

משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע.

הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעת המתפללים. משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: "מדוע לא אמרתם קדיש"? משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למניין, חזר והקשה באידיש: "אונד איך בין ניסט קיין איד"? (וכי אני אינני יהודי?), ומיד עמד ואמר קדיש.

אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: "היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז''ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: 'היום הוא יום היארצייט, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש'. אמרתי לו: 'אינני מתפלל, ואפילו הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול. הואיל ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים'. אך אבא חזר ואמר: 'אני אדאג לכך שיהיה לך מנין, ואתה תאמר קדיש!'

כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: 'אני לא אומַר קדיש'! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי. ובסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

השופט הגוי שיבח את הקדיש

מעשה שהיה ביהודי עשיר שנפטר בארה"ב והוריש הון רב לבנו שהיה כופר גדול, ובצוואתו התנה את מסירת הרכוש רק אם הבן יאמר עליו קדיש. התנאי לא מצא חן בעיני הבן, שראה בענין התפילה לעילוי נשמת האב "כפייה דתית", ופנה לבית המשפט. השופט שלא היה יהודי, ביקש לדעת מה כלול בטקסט של הקדיש, הוא קיבל לידיו סידור תפילה מתורגם לאנגלית, וכאשר ראה את פירוש הקדיש התפלא מאוד ואמר: "כיצד מעז אתה לטעון שיש באמונה של השארות הנפש משום כפייה דתית?! הרי אין כאן מילה אחת הקשורה לנפטר, והקדיש אינו מדבר על עילוי נשמת המת, אלא רק על התפשטות מוסר ה' בעולם, על החוקים היפים שיש בתורה שיתגדלו בעולם, ועל השלום - "יהא שלמא רבא מן שמיא", ועל כך שהעיקרים הכתובים בתנ"ך (שמקובל על כל גויי הארצות) יתפשטו בכל רחבי תבל, ותורת ה' ומעשיו הטובים עם הבריות יתפרסמו בעולם".

השופט לא הסכים לתביעתו של הבן, וציווה עליו לומר קדיש, ואם יסרב תופקע זכותו לירש את אביו.

הכל בגלל קדיש אחד

ספרי המוסר משתדלים להמחיש את מציאות החיים בעולם הזה כמקום בו אפשר לעשות מצוות ללא סוף ולזכות באמצעותם לחיי העולם הבא, וגם בכוחו של מעשה קטן אחד להעניק לאדם אושר נצחי בעולם האמת, מה שלא יוכל האדם לעשות רגע אחד לאחר צאת נשמתו.

בספר "טובך יביעו" הובא מעשה במשגיח כשרות בבית ההארחה של המושב שורש שבהרי ירושלים, שנהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע. והנה אירע יום אחד שהיה חסר העשירי למניין. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרים ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר. כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ומה פירושו של המושג מניין. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להיכנס לבית הכנסת. לאחר הקדיש, לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת והלך לביתו.

עברו כמעט עשר שנים מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. בלילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהצטרף למניין, ופניו קורנות. האיש מספר לו שעזב את העולם לפני כחודש, ''ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין''. הנפטר הוסיף ואמר שבזכות המצוה ההיא שקיים, נתנו לו הזדמנות להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו קדיש. הוא מסר את כתובתו המדויקת של הבן, והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל הביע נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!

מוסר השכל עצום אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל צעד קטן שאנו עושים בדרך אל הקדושה.   

מנוחה בעולם האמת

משפחה יהודית עלתה מאירן לפני כמה שנים. הבנים והבנות לא שמרו מצוות, מלבד בת אחת. כאשר נפטרה האֵם לא היה מי שיאמר עליה קדיש וגם אף אחד לא דאג לכך.

בתום השנה לפטירתה התגלתה האם לבִּתה בחלום ואמרה שאין לה מנוחה בעולם האמת. מתוך הדברים שאמרה אפשר היה להבין שהסיבה היא אי אמירת קדיש. מיד נשכר אברך בן תורה וירא שמים שיאמר קדיש וילמד משניות לעילוי נשמתה.

שלושים יום לאחר מכן התגלתה שוב האם לבִּתה בחלום ואמרה לה: "הנחת את דעתי".

שבת שלום ומבורך!

הרב אילן גבאי אברך כולל - "מנחת יהודה" ורב ביהכ"נ יד אמיתי

בס’’ד

שאלה: כשצולים בשר ע’’ג רשת ביום טוב ופעמים שהאש עולה ע’’ג הבשר ומאיימת לשרפו האם מותר להתיז מים ע’’ג הגחלים כדי להנמיך את האש כדי שלא ישרף הבשר

תשובה: כתב הרמב''ם פ''ד ה''ב (יו''ט) ''אע''פ שהותרה הבערה בי''ט שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה שהכבוי מלאכה ואי''ב צורך אכילה כלל וכו ואם כבה לוקה כמי שבנה או ארג'' ובשו’’ע (סי’ תקיד ס’’א) כתב ‘’אסור לכבות דליקה ביו’’ט אפילו אם רואה ביתו שנשרף אם אין שם סכנת נפשות ואין מכבין הבקעת ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה’’ וכ’’פ הרמב’’ם (פ’’ד ה’’ו) והרי’’ף ועוד ראשונים (ע’’ש בב’’י). ואולם הרא’’ש (פ’’ב סי’ יט) כתב ‘’והאי דאסור לכבות היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך או’’נ’’ וכ’’פ הרמ’’א (שם). וא’’כ לדעת מרן בכל אופן אסור ולדעת הרמ’’א רק אם א’’א באופן אחר יהיה מותר, וברשת ע’’ג גחלים גם הרמ’’א יודה שאסור כיון שאפשר להגביה הרשת או להמתין מעט שהאש תדעך ולכן נראה שאסור לכבות את האש. וכתב המאירי (ביצה כב.) ‘’אין מכבין הבקעת אפילו שלא לעשן את הקדרה ר"ל את התבשיל וכו ואפילו לצורך אוכל נפש כגון להציל מאכלו, שלא תאמר הואיל ומלאכת אוכל נפש מותרת יהא הכבוי מותר שאין הכבוי מותר לעולם וכו וקצת רבני צרפת התירו וכו ואין נראה כן וכו ואע''פ שהותר הכבוי בבשרא אגומרי אי''ז כלום דבבשרא אגומרי הכבוי על כרחנו הוא בא אבל כבוי בידים לעולם לא הותר הואיל ואין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל ע''כ וע''ש שגם לשיטת המתירים כתב ''שמ"מ הם כתבו עליה דוקא שאין לו מקום לפנותה אבל אם יש לו מקום זורקה שם ואינו מכבה'' והב''י (תקיא ס''ד) כתב שהרי''ף והרמב''ם (פ''ד ה''ו) מפרשים בבישרא אגומרי שאי''ז מכבה כיון שסופו מבעיר וכן מצאתי בשער המלך (פ''א ה''ד) שכתב שההיתר בכיבוי בבישרא אגומרי הוא משום שהוא כלאח''י ע''ש. ומה שמבואר בשו''ע בסימן תקז ס''ד שכיון שאי אפשר לאפות בתנור בלא לגרוף הגחלים לכן מותר לגרפן ואע''פ שהוא מכבה וכתב מרן בשו''ע ''וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים'' ואין מזה שום ראיה להתיר, שהרי עיקר הטעם הוא כיון 'שאי אפשר' לאפות ולצלות בלא גריפה לכן הכיבוי מותר וממילא באופן שאפשר אסור וכ''כ הב''ח (שם אות ח) והמג''א (ס''ק ח) והגר''ז והנה''ש והמ''ב (ס''ק כג) וא''כ כיון שאפשר להגביה הרשת או להמתין מעט שיתעמעמו הגחלים אסור לכו''ע. ועוד שהמאירי (ביצה לב:) פירש ''ומעתה גריפת התנור מן הגחלים מותרת שהרי אי אפשר אלא בכך ואף על פי שגורם מעט לכבוי מ"מ 'אינו מכבה בידים' וכיוצא בזה לצורך אכל נפש מותר'', וא''כ אין מזה ראיה להתיר כיבוי בידים ע''י התזת מים ודו''ק היטב כי קצרתי.